גיליון 431 @ 04.12.2006
יומן. בלי אמנון אברמוביץ'
בארה"ב הם כבר מכתיבים סדר יום, אצלנו הם בעיקר נחלתם של ילדים מתלהבים (בינתיים); הבלוגים – יומני הרשת המקוונים
14:23 23/01/2003


בחודש האחרון אני מסתובב בתחושה שגיליתי את האש. לא, לא חיככתי שני לבידים באופן אקראי ויצרתי את האש הראשונה. מוטב לומר שערב אחד, באחד מסיבובי המערות הרגילים שלי, עברתי ליד מערה שנבע ממנה אור מוזר.

כשנכנסתי למערה חשתי בחמימות שהלכה והתגברה ככל שהתקדמתי פנימה, וכשניסיתי לגעת בדבר הזה שטרם ראיתי אותו, החום הפך לבלתי נסבל. "מה זה הדבר הזה?", שאלתי את בעל המערה. "זה בלוג", הוא אמר, "וזה הולך לשנות לנו את העולם".

גם לפני אותו הערב ידעתי מה זה בלוג. הסתובבתי קצת בבלוגספירה העברית, ראיתי שם אנשים שמדברים על עצמם, ביותר או בפחות חן. אבל מלבד הרעיון הדמוקרטי החביב אך מאוד שולי של "כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה ולהגיע לכל מי שרוצה לשמוע", לא התרשמתי יתר על המידה. הכל השתנה כשטרנט לוט התפטר.

למי שלא עבר על חדשות החוץ שלו בזמן האחרון, טרנט לוט היה עד לא מזמן מנהיג הרוב הרפובליקני בקונגרס האמריקני. יום אחד הוא החליט להזכר בנשכחות, ולהתגעגע לימיו של אחר, סטרום ת'רמונד, שניסה לרוץ לבית הלבן, ותמך בהמשך ההפרדה הגזעית בדרום ארצות-הברית. לו היו מקשיבים לסטרום, אמר טרנט לוט, אולי לא היינו מגיעים לאן שהגענו. כל העולם שמע. אפילו כתבו על זה בכמה מקומות שוליים. אבל העיתונים הגדולים חשבו שזה לא ממש חשוב.
הכל התחיל ברשת. טרנט לוט
הכל התחיל ברשת. טרנט לוט
שבועיים מאוחר יותר הם פתאום חשבו שזה חשוב מספיק בשביל לקבל את שער העיתון. בעלי טורים שטפו וקצפו על גזענותו של לוט. הטיים מגזין אפילו הקדיש להתבטאות הזו מהדורה. הלחץ המפלגתי הלך וגבר, ולוט התפטר מתפקידו כמנהיג הרוב.

מה קרה שם, בשבועיים שבין ההתבטאות של לוט ובין התנפחותו של העניין העיתונאי לכדי מפלצת? לוט הרי לא חזר על ההתבטאות שלו. גם העיתונים הקטנים, שפרסמו את הדברים, לא עסקו בהם מעבר לפרסום הראשוני. לכאורה אפשר היה לחשוב שלוט הצליח לחומק עם האמירה הגזענית שלו. אלא שמתחת לפני השטח, ולמעשה בשטח החדש, סערו הרוחות, והמשיכו לסעור עד שבא פורקן בעמוד הראשי של הניו יורק טיימס. עוד נחזור לסיפורו של לוט בהמשך, אבל לפני כן, אולי כדאי שנעשה היכרות קצרה עם עולם הבלוגים בכלל, ועם זה האמריקני בפרט.

הבלוג (קיצור של Web Log, כלומר יומן-רשת) הוא אתר אישי. כאן אין כל מהפיכה. גם השיטות שבהן משתמש עורך הבלוג, הוא הבלוגר, כדי להפיץ את מסריו, אינן מהפכניות כלל וכלל. מדובר בטקסט, לינקים ומדי פעם גם תמונות. כל יחודו של הבלוג, לכאורה, הוא הנוחות הבלתי נסבלת של העדכון שלו. כל שנדרש מהבלוגר הוא אותו המשהו לכתוב עליו, או לקשר אליו. או אז הוא נכנס למערכת ניהול הבלוג, כותב את מה שיש לו לכתוב, מקשר אל מה שיש לו לקשר, מוסיף את התמונה אם יש בה צורך, ולוחץ "שלח". עכשיו עודכן האתר, וההודעה החדשה שלו מופיע בראש העמוד הראשי שלו, מציבה את הההודעה קודמת מתחתיה. הודעה חדשה שכזו יכולה להיות בת 4000 מילים או בת בקושי שורה וחצי, לפי הצורך. מטבע הדברים, נוחות שכזו ותצורה גמישה שכזו מעודדת בלוגרים לעדכן, לעדכן, לעדכן ולעדכן, את קוראי הבלוג לשוב אל הבלוג אפילו כמה פעמים ביום (ואת גוגל לסרוק אותם יותר פעמים מכל אתר אחר).

בדרך-כלל מאופיינים בלוגים בעמודת צד אחת לפחות, בה מציין בעל הבלוג את הבלוגים שהוא עצמו נוהג לקרוא. כיוון שאנשים אוהבים לקרוא את מי שקורא אותם, בשל תחומי העניין הקרובים, יוצרת העמודה הזו, המכונה Blogroll, את הקהילה. ובתוך הקהילה הזו נוהגים בלוגרים להגיב גם על מה שכתב חברם בבלוג שלו, לדון בדברים שנכתבו, או פשוט "לצטט" את הלינק המעניין שנתן. לפיכך, כל קהילה כזו הופכת למעין שופר של הרעיונות ופיסות המידע הטובים שהושמעו בה. זהו תהליך סינון האות המוצלח והגברתו. אלקטרונאים חובבים יזהו כאן את המנגנון שמפעיל מקלט רדיו כשהוא בורר את האות מתוך רעש הרדיו שבאוויר, ומגביר אותו כדי שנוכל לשמוע את התחנה שאנחנו רוצים לשמוע.

מטבע הדברים, אדם אינו הקהילה בה הוא חי, ולכן בבלוגרול שלו יכולים להיות לינקים לבלוגים מחוץ לקהילה הספציפית, והוא יכול לקשר לדון בהודעות שמחוצה לה. כך הופכות כל הקהילות לעשירות יותר, ויוצרות ביניהן רשת אדירה של מידע. אם נתמקד בארצות-הברית, הרי ששם מעריכים את מספר הבלוגים בקרוב למיליון. רוב רובם של הבלוגים הללו מציעים סוג של יומן אישי, שביום-יום אין חפץ במידע שלו למספר בודד של אנשים. אבל מדי פעם, ככה פתאום, יוצא לנרקסיסט החביב איזה משהו מעניין.

כאן בא מנגנון הסינון וההגברה לידי ביטוי. אותו רעיון או פריט מידע מעניין מקבל מיד קישור בבלוג של אחד או יותר מקוראיו. אם אותו רעיון מעניין מספיק, או מקובל מספיק על דעתם של קוראי הבלוגים המקשרים (נקרא להם כאן "הבלוגים מהמדרגה השניה"), אזי ממשיך הרעיון ומגדיל את תפוצתו. כך גדל הסיכוי שקהילת קוראי הבלוגים תשים אליו לב, וכך גדל הסיכוי שמישהו בעיתונות הממוסדת יבחין בו.

כיוון שחלק מהבלוגים הנידחים שייכים למומחי כלכלה, תקשורת או משפטים, יש סיכוי שרשת הבלוגים ככלל תנפק מדי פעם רעיון מעשיר לדיון הציבורי. כך בדיוק קרה במקרה של טרנט לוט, שהידיעה על ההתבטאות שלו עברה מפה לאוזן ויצרה דיון סוער ורגש בעולם הבלוגים. כיוון שבני האדם אינם שווים, ויש מי ששווים מעט יותר, ישנם גם בלוגים שנקראים על ידי "האנשים החשובים" בתקשורת הממוסדת. כך, כשהגיע הדיון באמירתו של לוט לבלוגים של מיקי קאוס ושל אנדרו סאליבן, שני בלוגרים פוליטיים מקוריים ומוערכים, ומשם התפתח והשתכלל הדיון עוד יותר על ידי קוראיהם של הבלוגים האלו, הגיוני היה שהתקשורת תשים לבה למה שהחמיצה מקודם. היתה זו תנועת מחאה נטולת הפגנות ושלטים פומפוזיים, שהצליחה להדיח את אחד הפוליטיקאים החזקים ביותר באמריקה על ידי שיח. האין זה פשוט נפלא?
הבלוגים נקראים על ידי האנשים החשובים ביותר (אילוסטרציה)
הבלוגים נקראים על ידי האנשים החשובים ביותר (אילוסטרציה)
ובינתיים במדבר: עסקים כרגיל
קצרה כאן היריעה לספר עוד אודות רשת הבלוגים האמריקנית, ואולי נעשה זאת בהזדמנות אחרת. כרגע חשוב יותר לדבר על המקום בו אנחנו חיים – קהילת הבלוגים העברית. זו, בדיוק כמו הרשת העברית כולה, מפגרת עדיין בכמה צעדים אחרי זו האמריקנית. כמו מתקפת אתרי הילדים שהקימו אתר רק משום שיכלו, גם בלי שיהיה להם מה לומר, בעוד שהילדים הרציניים בשכונה מקימים את אתריהם לאיטם, כך גם הבלוגספירה העברית, המתרכזת רובה ככולה במערכת הבלוגים הפתוחה של "ישרא-בלוג" (בה שוכן אחר כבוד גם הבלוג של כותב שורות אלה) נוטה לארח יותר ילדים זבי חוטם המצהירים שמשעמם להם בחיים (ולכן אתם חייבים לקרוא את מה שיש להם להגיד, כמובן), ופחות אנשים שיש להם מה לתרום לשיח הציבורי בישראל. מטבע הדברים, לרשת בלוגים המסתמכת אך ורק על אגואים – קשה להתקיים, ויש כבר מי שהצהיר על מותה בטרם עת של הבלוגספירה העברית.

המצב הזה ישתנה, בוודאי. אנשי אקדמיה, שמוצאים פתחון פה ציבורי אחת לכמה חודשים, כשמישהו מ"פופוליטיקה" נזכר להזמין אותם לפאנל צעקני, ושמכלים את שפע דיעותיהם על שיחות בין עמיתים (והמתמטיקאים שביניהם אפילו לזה לא יזכו), ימצאו את דרכם אל הבלוגספירה. אם הם לא יגיעו לבדם, נאלץ לעזור להם ולחשוף בפניהם את היתרונות המרהיבים של תצורת האתר החדשה הזו (אני כבר התחלתי מיני-פרויקט של גיוס כשרונות שכזה). הרווח יהיה כולו שלנו.

 
כל הזכויות שמורות 1999-2010 © נטוויז'ן בע"מ
קיבלת את ההודעה הזו כלקוח רשום לעיתון האלקטרוני "חיים ברשת". לפרטים נוספים שלח אי-מייל לכתובת service@netvision.net.il